ירושלמי- האם "בריחה מבית הספר" היא פורענות?

בבבלי (שבת קטז) מובא שרשב"ג אומר שפרשת "ויהי בנסע אהרון" מפסיקה בין פורענות לפורענות. הפורענות השניה כתובה מיד לאחריה "ויהי העם כמתאוננים". והראשונה, מסבירים בבבלי שהיא דברי הכתוב "ויסעו מהר ה'", ומסבירים: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'". רש"י מסביר שכוונת הגמרא היא שבאותם ימים האספסוף התאוו תאוה.

ראשונים אחרים מסבירים שכוונת הבבלי היא למה שמובא בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה):

"וכתיב "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים". ר' זכריה חתניה דר' לוי: לאילין טלייא דמיתפניי מן בית סיפרא ונפקון לון פריי [- בריצה]."

נראה שרש"י ממאן בפירוש זה כיון שבבבלי מדובר על פורענות. לעומת זאת אם ישראל נדמו אז כתינוק הבורח מבית הספר, הרי זהו טבעו של עולם. עם ישראל כציבור היה אז כתינוק, והיה קשה עליו ריבוי התורה.

לסיכום, בבבלי מתייחסים לנסיעה זו כחטא ופורענות, ובירושלמי קצת יותר בסלחנות.

ונראה שהדיון בין התלמודים הוא שאלת ההתאמה של התורה לטבעיות נפשם של ישראל. בחו"ל ההבנה היא שהתורה אינה מתמזגת עם טבעיות החיים, ויש לכבוש את טבע החיים כדי לשאת עול תורה. עם ישראל באותו הדור נכנע לטבעיות נפשו וסר מאחרי ה'. בא"י ההבנה היא שהתורה מתחברת עם טבע נפש האדם, וכוחות החיים הם חלק מעבודת ה'. אבל זו דרגה שצריך לעבוד כדי להגיע אליה, ועם ישראל בתחילת דרכו היה כתינוק, שטבעו פועל בחוזקה ושכלו דל מלשלוט בו. ההגדרה של אותה נסיעה כתינוק, מלמדת על היעד. כאשר עם ישראל מתבגר, טבעו ותורתו חיים יחד בשלום ובמישור.